היכן ההשקה ואף חפיפה בין תאוריית "יחסי אובייקט" לזו של "פסיכולוגיית העצמי" ?
אולי ה"תיקון" הגדול שמבקשות לערוך תיאוריות יחסי אובייקט נעוץ ביכולת לאזן בין השפעתם של
האובייקטים ה"רעים", המופנמים, לאלה ה"טובים" (בשפתה של קליין, לנוע מהפוזיציה הסכיזו-פרנואידית
לדפרסיבית) ובמובן הטוב, להגדיל את משקלם של האובייקטים ה"טובים" כך שישפיעו מכוחם על התנהלות
משק חיינו הפנימיים, כך שסימני הטוב יהיו ניכרים:
בקבלת החלטות קלה יותר כי מקומו של הטוב(הנפשי\רגשי) ברור יותר, שימוש מועט יותר בהשלכות על ידינו, פתיחות ליצירת ושימור קשרים מיטיבים לרבות קשרים זוגיים ועוד ועוד.
נראה כי "פסיכולוגיית העצמי" מבקשת להיטיב את האובייקטים המופנמים באמצעות התמקמותו של המטפל
כ"זולת עצמי" – קרי, אובייקט מיטיב – אמפתי. לאורך זמן התמקמות אמפתית זו תאפשר הזנה והצמחה של
העצמי או גרעין העצמי של המטופל כך שיוכל לסגל לעצמו את כל שהוזכר לעיל.
ייתכן שוויניקוט, מהזרם העצמאי, יכול היה לומר על זה כי זו תנועה מ"עצמי כוזב" ולא אותנטי ל"עצמי אמיתי"
ואותנטי.
